פסק-דין בתיק ב"ל 12995-05-12

1.       בפני ערעור על החלטת ועדת העררים לניידות מיום 15.4.2012 הפועלת מכח הסכם בדבר גמלת ניידות שנחתם בין ממשלת ישראל לבין המוסד לביטוח לאומי (להלן - " הסכם הניידות").

הוועדה קבעה כי למערער מוגבלות בניידות לפי סעיף ח-א-1 - 40% ו- (4) -40% ובסה"כ - 64%.

2.       הוועדה שבה ודנה בעניינו של המערער בהתאםלפסק דין שניתן על-ידי השופטת טרכטינגוט ביום 23.1.2012 בערעור קודם שהגיש המערער (בל 3479-1011) (להלן - " פסק הדין").         פסק הדין החזיר את עניינו של המערער לוועדה על מנת שתקיים הוראות של פסק דין קודם שניתן בעניינו של המערער על-ידי של חברתי השופטת גליקסמן מיום 11.1.2011 (בל 2391-10).

טענות הצדדים

3.         לטענת המערער, נפלה בהחלטת הוועדה טעות משפטית בגלל שברשימת הליקויים לא מצוין שכדי לקבל את פריט הליקוי ח (ב) (1) צריך להיות דופלר פחות מ-0.4 במנוחה או במאמץ. הוועדה לא מנמקת פעם אחרי פעם, למה הם מתייחסים רק למנוחה. עוד ציין המערער כי בעבר נקבע לו ליקוי בניידות בשיעור 82%, ומטבע הדברים מצבו הולך ומחמיר ולא משתפר.

4.         ב"כ המשיב ציין שעניינו של המערער הוחזר לוועדה לערערים לעניין ניידות בעקבות פס"ד של השופטת טרכטינגוט מיום 23/1/2012 אשר למעשה מפנה לפס"ד קודם של השופטת גליקסמן מיום 11/1/2011. על הוועדה היה לשקול את יישום סעיף ח' ב' - 1 על עניינו של המערער וכן להתייחס לעמדתו של ד"ר קורן ולממצאי הדופלר מיום 16.12.2009 בהשוואה לבדיקה מיום 10.1.2006.

5.         המשיב סבור כי הוועדה מילאה אחר פסק הדין וגם מתייחסת לעמדתו של ד"ר קורן. הוועדה מסבירה כי הבדיקות משנת 2006 ו-2009 אליהם התייחס ד"ר קורן מייצגות את המצב שהיה קיים ב-2009. הוועדה מוסיפה כי במחלות כלי דם אין זה נדיר כי המצב הווסקולארי  של הרגליים יכול להשתפר והאינדקסים יכולים להעלות אפילו במידה שהיא משמעותית לכושר ההליכה. כמו כן מוסיפה הוועדה כי במצבים מסוג זה הבדיקה שקובעת היא הבדיקה האחרונה שבוצעה ב-31/5/2011. הוועדה מסבירה מדוע הממצאים תואמים לסעיף ח (א) (1) ומציינת כי האלמנטים של בדיקת הדופלר ברגל ימין מכיוון שאינם מגיעים לכדי ערכים שמתאימים לסעיף ח(ב) וזאת, כאמור לאור עמדתה הרפואית שכנראה חל שיפור במצב הרגל מאז שנת 2009.

6.         מי שמוסמך לקבוע סעיף ליקוי לפי הסכם הניידות זו הוועדה בלבד, ובית הדין לא מוסמך להתערב בהחלטה זו. המשיב סבור כי הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין ונתנה עמדתה, ולאור כך, יש לדחות את הערעור.

הכרעה

7.         על פי החוק, הערעור על החלטת הועדה הרפואית לעררים הפועלת מכח הסכם הניידות הינו בשאלה משפטית בלבד. בית הדין אינו מפעיל שיקול דעתו במקום שיקול דעתה הרפואי של הועדה והוא אינו מוסמך לקבוע במקומה דרגות נכות בניידות. רק אם ימצא כי נפלה טעות משפטית בהחלטתה של הועדה, רק אז מוסמך בית הדין להתערב בה.

8.         על פי הפסיקה, משמוחזר עניינו של מבוטח על ידי בית הדין לועדה הרפואית לעררים בפסק דין עם הוראות, על הועדה להתייחס אך ורק לאמור בהחלטת בית הדין ואל לה לועדה להתייחס לנושאים שלא פורטו באותה החלטה (דב"ע נא/29-01, מנחם פרנקל נ' המוסד, פד"ע כד' 160).

אם מילאה הועדה כראוי אחר הוראות פסק הדין, לא ניתן לומר כי נפלה טעות שבחוק המחייבת התערבותו של בית הדין בהחלטתה.

9.         כאמור, עניינו של המערער חזר לדיון בפני הועדה הרפואית לעררים בהתאם לפסק דינה של  השופטת טרכטינגוט. על פי פסק הדין היה על הוועדה לפעול בהתאם לפסק דין קודם של השופטת גליקסמן אשר חייב את הוועדה לשקול יישום סעיף ח-ב-1 על עניינו של המערער ולהסביר באופן ברור את החלטתה אם וככל שלא ניתן יהיה ליישם את פריט ח-ב-1 על המערער. ראשית נביא במלואה את החלטת הוועדה:

" הועדה קראה בעיון את פסק הדין מיום 23.1.2012 ומבקשת להסביר כי הבדיקות משנת 2006 ו 2009 אשר אליהן התייחס ד"ר קורן ייצגו את המצב שהיה קיים ב 2009. במחלות כלי דם אין זה נדיר כי בגלל התפתחות כלי דם קולטרליים (כלי דם שעוקפים את החסימה) המצב הוסקולרי של הרגליים יכול להשתפר והאינדקסים יכולים להעלות אפילו במידה שהיא משמעותית לכושר ההליכה. לכן מה שקובע במצבים מסוג זה היא הבדיקה האחרונה שהייתה ב 31.5.11 אשר בהיותה הבדיקה האחרונה הקיימת בתיק היא זו הקובעת את המצב הוסקולרי ללא נפקות למה שהיה בבדיקות דופלר קודמות.

הממצאים הקליניים ובדיקת הדופלר של רגל ימין תואמים לסעיף ח-א-1 40% מכיוון שכל האלמנטים של בדיקת דופלר ברגל ימין אינם מגיעים לכדי ערכים היכולים להתאים לסעיף ח-ב וזאת כאמור מכיון שכנראה חל שיפור במצב הרגל מאז שנת 2009".

10.        מעיון בפרוטוקול הועדה עולה, כי היא מנמקת בהרחבה את בחירת סעיף הליקוי המתאים למערער בהתאם להסכם הניידות, מתייחסת לעמדת ד"ר קורן ומסבירה מדוע מסתמכת על תוצאות בדיקת הדופלר האחורנה. כזכור, הסמכות ושיקול הדעת לקבוע האם יש מקום להחיל את הסכם הניידות וככל שיש להחילו, מהו סעיף הליקוי המתאים,נתונה אך ורק בידי הוועדה.

          לפיכך, אני סבור שהוועדה ביצעה את הנחיות פסק הדין באופן מלא, החלטתה ברורה, ואין קושי לעמוד על הנמקתה, כאשר הוועדה מעריכה על פי שיקול דעתה ובמסגרת סמכותה כי ניתן ליישם את הסכם הניידות בגין המערער באופן חלקי בלבד.

סוף דבר

11.     א.       הערעור נדחה.